שלום לך,
האם שונות היא בעיה?
צבע שיער שונה, צבע עור שונה, מבנה אף שונה?
כשרונות שונים?
מעבר לטבע של שנאת הזר (השונה) שמוטבע בנפש האדם,
שכנגדו אנו מצווים "ואהבתם את הגר"-
האם באופן מהותי שונה הוא פחות?

ברור לי וגם לך שאין עליונות לצבע שיער מסוים, (אני מקווה שלא נשאר זכר מהרעיונות של היטלר),
אנחנו גם רגילות לראות צבעי שיער שונים.
אבל אם לכל האנשים סביבנו היה שיער שחור, ולאחד שיער לבן,
האם הוא היה נחשב לבעיה? האם הוא משהו פחות?
האם אנחנו יכולים להכיל בריאה שונה של הקב"ה מבלי להכנס למגננה. קרי: עליונות. 

למה אני שואלת אותך את כל השאלות האלה היום?
כי אצל רוב האנשים שונות טכנית או פיסית- יותר מתקבלת בשויון,
אבל כשמדובר בשונות פנימית, שונות בתכונות, בנטיות, במבנה נפשי, בדפוסי חשיבה-
שם קורה משהו אחר.
שם אנחנו מתקשים לקבל את המציאות של האדם מולנו כשונות גרידא.
במפגש שלנו עם שונות מהותית יותר, יש לנו נטיה לראות את השונה כבעיה.
ואת האדם בעל השונות- כבעייתי. או חולה. או בעל מידות רעות, או כל אבחון אחר....
רגע, הפרעת אישיות כבר אמרנו?

מה שמשותף לכל אלו זו ההקטנה. התיוגים האלה מקטינים שאת האדם.
וההקטנה הזו עוזרת לנו מאד. מאד.
לא לחינם תעשיית האבחונים פורחת ומלבלבת.
זה גם לא מקרי שכל כמה ימים אני מקבלת פניה בנוגע למקרה
שהבעל הוא בעייתי במיוחד, הפרעת אישיות, חרדתי, כפייתי, סכיזופרני, מושחת, חולה נפש.
כשתשאלתי נשים מה מביא אותם לאבחונים האלו (שאגב, חלק מהן אבחנו בעצמן)
התשובה תמיד זהה.
כל כך מובנת. כל כך אנושית.
"לפחות אני יודעת מה הבעיה. ואני יודעת שזו לא אשמתי.
עכשיו יותר קל לי לקבל אותו ואת המצב.
יש שם לדבר."
כי כשלא היה אבחון? כשלא היה ברור לך שהוא באמת בעייתי? שהוא סובל בהפרעה כזו או אחרת?
"אז לא הבנתי מה קורה. כל הזמן לא הבנתי מה לא בסדר?
כל הזמן חשבתי איפה אני לא בסדר
ואולי אני גורמת לו להיות כזה
, ואולי הוא סתם מושחת, או לא כפת לא, או לא אוהב אותי, או עקשן ולא מוכן להתאמץ,
ולא ידעתי מה לעשות! ניסיתי כל הזמן לשנות אותו וזה לא עזר.
עכשיו אני גם מבינה איך לעזור לו. איך להתמודד."

ואני שומעת מבין המילים גם את אנחת הרווחה של "האני בסדר גמור ויותר מזה. כל הכבוד לי"
ןמאחוריה את התפיסה הכמעט בלתי נמנעת:
"אני הנורמלית, הוא הלא נורמלי. אני למעלה, הוא למטה, אני החזקה והמתמודדת עוזרת ותומכת בחלש החולה".
והתפיסה הזו  ממלאה בעוז, בכח, בסיפוק ובמוטיבציה.
אלא מה?
שהתפיסה הזו שמחזירה לנשים רבות כל כך את הרוגע גם בלי שהשתנה דבר במציאות,
מזיקה לזוגיות כמו שחול מזיק למנוע של מכונית.
היא מחבלת בבסיס של זוגיות שמחה ומספקת.
היא יכולה להוביל לשקט. אבל לא לקשר אמיתי .

אז מה את מציעה???
דרך ארוכה שהיא קצרה.
לקצר את התהליך של קבלת המציאות.
לקבל את השונות בפשטות.
נכון. הוא אחרת ממני. אחרת גם מאנשים אחרים שאני מכירה.
כזה הוא. ודי.
יש לו חסרונות, תכונות פחות מוצלחות, מגבלות של היכולת.
כמו שיש לי- רק אחרות.
לדעת שאני בסדר, ואני לא אחראית על כל מה שקורה או לא קורה איתו ואצלו.
למצוא לי מקום רגוע ואהוב בתוכי.
להרגיש שהערך שלי לא תלוי במה שהוא או במה שהצלחתי לעשות ממנו.
לוותר לחלוטין על הרעיון של לשנות אותו.
לקבל. לקבל. לקבל.
אותו ואת עצמי ואת המציאות.
ולבחור להתרכז בטוב, באור.

רגע! רגע! אני שומעת מישהי נזעקת,
אבל אני זו שסובלת מהמצב שלו!
אני אמורה להמשיך לסבול??
לא. ודאי שלא.
אבל כדי להפסיק לסבול את לא צריכה לשנות אותו.(את זוכרת את הרוגע שהאבחון נותן- בלי שהוא שינה כלום?)
כדי להרגיש ראויה למקומך- ואת אכן ראויה לו- את לא צריכה להקטין אותו.
כדי להפסיק לסבול את צריכה ללמוד את הגבולות של עצמך.
לכבד את עצמך. לקחת אחריות על עצמך.
וזו- אומנות שצריך ללמוד.
אומנות שצריך לרכוש בעבודה מעשית. בתרגול. בנפילה בשוחות. ובקימה מהן שוב ושוב.  בנויה יותר.
לא בקריאת מידע.

בדיוק למטרה הזו,
של בניית גבולות פנימיים ברורים,
קניית עצמיות יציבה ובלתי תלויה,
פיתוח כבוד אמיתי לכל אדם, כולל אני עצמי,
נפתחת ב"ה התכנית למודעות עצמית.

מדובר בתכנית חוויתית, קבוצתית,
פנים אל פנים. בירושלים.
קבוצת עבודה שנתית שמתאימה למי שמאמינה בשינוי, בפריצה ובאה לעבוד. לא לצופות בלבד...

אם את מרגישה שמשהו מכל זה מדבר אלייך-צרי איתי קשר במייל או בטלפון  0548496761
ולמרות שהדברים שאני כותבת עשויים להעלות עלי חמת זעם,
משום שהם סותרים גישה רווחת מאד,
אני עומדת מאחוריהם, ואפילו מציעה לך להעביר את הדברים הלאה לחברות.
לא כי אין בעיות אמיתיות.
לא כי אין מצבים דורשי התערבות.
לא כי חלילה צריך להתעלם ממה שדורש טיפול.
פשוט כי בחלק גדול מהמקרים אפשר להשיג את התועלת הנגזרת מהתיוג- בלעדיו,
ולהמנע מהמחירים הגבוהים שהוא גובה.

מחכה לשמוע ממך,
זלטי